Search results

תקופת הזמן שעברה מתאריך ה-7 באוקטובר 2023 תוארה במספר רב של דרכים—ומילותיה של רובי דמלין הן “מבחן אמיתי של מערכות האמונה שלך.”

“אנו לא נעזוב את רצועת עזה כל עוד יש כנסיה אחת שעומדת.”

“אנו לא נהיה הנוצרים האחרונים שיעזבו את רצועת עזה.”

“איבדנו את הכל, אבל אנו לא יכולים לאבד את המשימה שלנו ואת השייכות שלנו למקום זה הכל כך יקר ללב שלנו.”

“זהו המקום בו החלה הנצרות וכאן היא תמשיך להתקיים.”  

אלו המילים שאנשים ממלמלים כאשר נאדר אבו אמשה, מנכ"ל המחלקה לשירותים לפליטים פלסטינים של מועצת הכנסיות במזרח התיכון (DSPR-MECC), מנסה לעזור להם פשוט לעבור את היום.

לאב פרנס בואן, כומר בכנסייה הקתולית שחי ופועל למען אקומניזם בירושלים מאז 1969, יש תיאור מובהק של המצב בפלסטין ובישראל כיום.

 "החיילים עזבו בגלל שאנו הסתכלנו עליהם.”

“אני מסוגל לרעות את הצאן שלי ליד הבסיס הצבאי בגלל שאני מרגיש בטוח בנוכחותם של המלווים האקומניים וההטרדות מצד המתיישבים הן מועטות יותר כאשר אתם נמצאים בסביה.”

“אנו מרגישים בטוחים כאשר המלווים האקומניים נוכחים.”

חנה ברג, אישה ישראלית המתארת את עצמה כ“דיפלומט לזכויות האדם” חברה בארגון מחסום ווטש, בילתה עשרות שנים בצפייה לדברים הקורים לפלסטינים במעברי גבול, והמסקנה—במילה אחת—“הפיכה ללא אנושי,” היא אומרת.

בשנת 1919 הזמין המושל הצבאי של ירושלים, סר רונלד הנרי אמהרסט סטורס (Ronald Henry Amherst Storrs) שלוש משפחות ארמניות של אמני אריחים – באליאן (Balian), קרשקשיאן (Karakeshian) ואוהנסיאן (Ohanessian ) – לירושלים, כדי לשחזור ושיפוץ האריחים המפארים את כיפת הסלע במסגד  אל-אקצא, אשר צוירו במאה ה-16

לסמיה* בת העשרים ושש שנולדה בגדה המערבית אין תעודת זהות – לא פלסטינית ולא ישראלית. הייתה לה פעם תעודת זהות ירושלמית בזכות אביה, אבל היא בוטלה. על הביטול נודע לה כשהייתה בת 16 וחשבה שיש לה הזדמנות לנסוע לשווייץ עם בית הספר שבו למדה. היא לא יכלה לנסוע. מאז, סמיה ומשפחתה נאבקות לקבל חזרה את תעודת הזהות הירושלמית שלה.