Feature story
מוצאן של משפחות האומנים שהגיעו באותם הימים הוא העיר קוטהיה (Kütahya) שבטורקיה. כיום, דור שלישי למשפחתו ונושא את שם סבו, נישאן באליאן ממשיך ליצור אריחי קרמיקה בירושלים. הוא נתן דעתו לכך שהתפיסה שלו לגבי עבודתו היא שהיא חלק בלתי נפרד מהמורשת המשפחתית של בניית גשרים בין דתות.
"אני גאה בכך שנוצרים ארמנים היו אלה ששיפצו את האריחים היפהפיים שניתן לחזות בהם גם היום", אמר באליאן – אמן שעומד מאחורי אריחי קרמיקה כלילי יופי שאותם אפשר למצוא, לא רק בירושלים אלא גם בצרפת ובמקומות נוספים. הוא גם נתן דעתו להעלאת זכרונות על משפחת באליאן בהקשר של עשורים קודמים.
"אנשים חיו ביחד בהרמוניה חוצה-דתות", הוא אמר. "הסיפור המשפחתי שלי הוא דוגמה נפלאה לכך שדתות יכולות להתקיים יחדיו ולהפיק אמנות רבת יופי".
האמנות, לדידו, מתעלה אל מעבר למחלוקות בין אנשים ובין דתות. "זכות גדולה היא למשפחתי להיות מעורבת בשיפוץ של כיפת הסלע ואנחנו נודעים בירושלים בזכות זאת", הוא אמר. "היום, אני יוצר אריחי קרמיקה עבור בתי כנסת, מסגדים בקטר ובדובאי וכן עבור כנסיות ברחבי העולם כולל ירושלים, צרפת ומקומות נוספים".
עיטורים ודגמים גאומטריים על אריחים במסגדים תופסים מקום נכבד בקרב קהיליות מוסלמיות רבות בגלל האיסור על ציור של דמויות אדם. כבר במאה התשיעית החלו להשתמש באריחי קרמיקה כדי לעטר מקדשים, ארמונות, קברים וכן מדרשות ללימודי דת. בימינו, אריחים מעוטרים הם מסורת וכיפת הסלע חשובה במיוחד בהיותה אתר מקודש עבור המוסלמים כמקום שבו עלה הנביא מוחמד השמימה.
המסורת – המעוגנת ביצירתיות – של כיבוד הדתות, אשר תחילתה בימי סבו של באליאן, מוסיפה להתקיים אבל באליאן מודאג מהפילוג ומביטויי השנאה אשר נפוצים לאחרונה.
"לרוע המזל, המצב אינו כפי שהיה. כיום אני חווה את ירושלים כמפולגת – אבל זהו פילוג פוליטי". הוא אמר. "אינני מאפיין את המתח כקונפליקט דתי".
ועם זאת, לדבריו, השסע גדל והולך וירושלים כבר אינה כפי שהוא הכיר אותה לפני 40 שנה. "החותם הפלורליסטי שהיה טבוע בירושלים מזה מאות בשנים וייחד אותה משאר העולם, כבר אינו קיים." הוא אמר.
מהו הסטטוס קוו? ומדוע הדאגה?
להלן הרקע לסטטוס קוו ההיסטורי שאליו התייחס נישאן באליאן, ככל שהיחסים בין דתות בירושלים הופכים למתוחים יותר ויותר.
הצהרה מטעם האסיפה ה-11 של ה-WCC הדהדה את קריאתו של באליאן לשלום בר-קיימא ולביטחון עבור כל תושבי המזרח התיכון. "תהפוכות, קיצוניות אלימה אשר משתמשת בדת כהצדקה, כיבושים צבאיים מתמשכים, אפליה והפרות שיטתיות של זכויות אדם, משברים כלכליים ושחיתות וכן היעדר שלטון החוק וגורמים נוספים תרמו למשבר קיומי המשפיע על כול תושבי האזור", כתוב בהצהרה, אשר מוסיפה ואומרת כי ה-WCC מחויבת לעקרונות של "צדקת האל ואהבתו לכל יצירי הבריאה, זכויות בסיסיות לכל בני האדם, הוקרת כבוד האדם, סולידריות עם נזקקים וקיום דיאלוג עם בני דתות אחרות".
השסעים בירושלים מוחרפים בידי גורמים קיצוניים בפוליטיקה ובחברה הישראלית אשר מאיימים לשנות את הסטטוס קוו באתרים הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לאחר כיבוש מסגד אל-אקצא בשנת 1967, שר הביטחון דאז, משה דיין, נפגש ב-17 ביוני 1967 עם מנהיגים דתיים של הוואקף והחזיר באופן רשמי את המסגד לשליטתם. על פי ההסכם, אנשי הוואקף הוסמכו לקבוע מי יתפלל באתר, הסדר אשר, למעשה, מנע מבני דתות אחרות להתפלל במקום. כוונתו של דיין הייתה למזער מתיחות ושפיכות דמים ולמנוע מהסכסוך הערבי-ישראלי להפוך למלחמת קודש. המחויבות הישראלית נמסרה מחדש לירדנים בהסכם השלום שנחתם בואדי עראבה ב-26 באוקטובר 1994, ובהסכם שנחתם ב-31 למרץ 2013 בין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ועבדאללה מלך ירדן, העניקה גם הרשות הפלסטינית לירדן את ההכרה במשמורת זו. המשמורת של ירדן החלה בשנת 1924 כאשר המועצה המוסלמית העליונה של ארץ ישראל המנדטורית העניקה אותה לסבא רבא של המלך עבדאללה השני.
המחויבות ארוכת השנים של ישראל הופרה ב-3 בינואר 2023 כאשר בפעם הראשונה נכנס שר בממשלת ישראל, איתמר בן גביר, למסגד אל-אקצא ושלל גינויים מכל האזור, מהעולם הרחב ומהקהילה הבינלאומית ניתך עליו
