Feature story
ארגון מחסום ווטש נוסד בחודש ינואר בשנת 2001 על ידי שלוש נשים יהודיות מירושלים אשר ראו מעברי גבול מסביב לירושלים ולגדה המערבית ואשר החליטו לעשות משהו בנידון. כעת, בגיל 88, ברג מגנה על זכויות האדם יותר מתמיד.
במהלך חמש אועשר השנים האחרונות, היא צפתה בשינויים גדולים במעברי הגבול: כבר אין תורים ארוכים של אנשים. למעשה, אלפי אנשים מגיעים, הם חוצים במהירות וכל התהליך ממוחשב.
"הפלסטינים עושים שימוש בכרטיס מגנטי על מנת לחצות את מעבר הגבול, ואז השער נפתח,”מתארת ברג. “אם התור ארוך מדי, הרבה פלסטינים בוחרים לשוב לבתיהם.”
מעברי הגבול הדיגיטליים הפכו לכלי יעיל ועצוב העוזר להפוך את הפרות זכויות האדם לפחות נראות לעין.
חוסר צדק דיגיטלי
“המערכת ממוחשבת, הופכת את הכל ללא אנושי, ונוקשה, והיא הופכת את החיים להברה יותר מסובכים,” מסבירה ברג. “יש צורך במשהו אחר, מציאות חדשה בה הפלסטינים חופשיים.”
כאשר הן משקפות תקופה בה נעשה שימוש בבינה מלאכותית על מנת לפלוש לחיי האנשים, נראה שמערכות המחשב בהן משתמשים במעברי הגבול אודות הכל אודות כל פלסטיני המנסה לעבור—והדבר מהווה צורה של חוסר צדק דיגיטלי ודיכוי.
“החיילים הישראלים יגידו לך: תראה את מה שעשינו על מנת להפוך את חיי הפלסטינים לקלים יותר, אבל למעשה, המערכת היא הרבה יותר מסובכת ומורכבת, אבל אתה לא יכול לראות זאת,” אומרת ברג. “יישנם יותר מ-100 סוגים של רישיונות.”
אנשים המבקשים רישיון עבודה צריכים להיות בגיל מסוים—ולהיות נשואים. הרישיון יכול להישלל אם למישהו יש קרוב בעל עבר בטחוני. וישנו מספר רב של תנאים נוספים ברשימה.
“החוקים מיושמים באופן שונה אם מישהו מבקש רישיון בריאות,” אומרת ברג. “אתה לא יכול להשתמש ברישיון העבודה שלך על מנת ללוות בן משפחה לבית חולים, ואם אתה מבקש רישיון רפואי, עליך לוותר על רישיון העבודה.”
כמו כן, הרישיונות אינם מודפסים, היא הוסיפה, כך שהפלסטינים צריכים להראות רישיונות על גבי הטלפון החכם שלהם או באמצעות כרטיסים מגנטיים. “הרבה אנשים מרגישים אבודים, והם לא יודעים כיצד להשתמש במערכת,” אומרת ברג, ומעברי הגבול נסגרים עבור פלסטינים מן הגדה המערבית בין השעות 11 בלילה ו-4 בבוקר.
“לחיילים אין זכות לבצע שינויים, ואם אנו מנסים ליצור קשר עם האדם האחראי, בדרך כלל אין תשובה,” אומרת ברג.
היא זוכרת שהיא ראתה ילד קטן במעבר הגבול 300, בין ירושלים ובית לחם. “הוא איבד עין ורצה ללכת לירושלים מסיבות רפואיות,” אומרת ברג. “הכניסה שלו ושל בן המשפחה שלו נשללה בגלל בעיה עם המסמכים שלהם.”
בגלל שהם נראו מבולבלים, ברג עזרה להם מיד והם הצליחו להיכנס לירושלים. אבל מה היה קורה אם היא לא הייתה שם באותו היום?
אל תהפכו את הכיבוש לקל יותר
"כאנשי זכויות אדם, עלינו לעשות משהו בהקשר למערכת הבדיקה הלא אנושית הזו", היא אומרת. “אנו לא רוצים להפוך את המצב לקל יותר.”
היא מבינה שהדבר נשמע כניגוד—אבל מה שהיא אומרת, הוא שאין להפוך את הכיבוש למשהו שקל לנהל אותו בגלל שכחלק מתהליך זה, האנשים הם פחות ופחות נראים לעין. “בואו לא ניתן הזדמנות לחיילים לפעול כמו מכונה—אחת שהיא ביורוקרטית—והיכן שהשערים נפתחים ונסגרים מרחוק,” היא אומרת. “אנו לא רוצים להפוך את הכיבוש לנעים יותר; אנו רוצים לראות את סיום הכיבוש.”
ברג והעמיתים שלה במחסום ווטש אינם מחפשים שום צורה של "שביל ביניים". הם רוצים לראות מציאות שונה לגמרי. “בטח, אנו עוזרים למספר רב של פלסטינים,” היא אומרת. “אנו עובדים על פי בקשות ואנו שולחים את המסמכים אל הרשויות בישראל.”
כ-70% מן המקרים בהם מחסום ווטש עוזרת מסתיימים ב-“דחייה מטעמי בטיחות” אשר מוסרת ובאנשים היכולים לקבל רישיון. “הנשים שלנו יודעות באילו מסמכים יש צורך, אבל כעת אני רואה את התהליך הופך להיות נוקשה יותר בגלל הממשלה החדשה בישראל,” היא אומרת. “אנו מנסים לסיים את תלות הפלסטינים במדינת ישראל.”
לדוגמה, אין צורך שפלסטינים יפנו אל בתי חולים בישראל. “יחד עם זאת, ישראל עושה זאת בגלל שזוהי צורה של שליטה,” ברג אומרת. “לפלסטינים יש אנשי רפואה מצוינים, אבל לא נותנים להם לנהל את המערכת שלהם, באופן עצמאי ביחס לישראל.”
מערכת הרישיונות הנוכחית מעוצבת להיות כלי חזק, יוצר דיכוי על מנת לשמור את האנשים תחת שליטה. “אנו לא רוצים לשפר את מערכת הרישיונות,” ברג אומרת.
נוסד על ערכים
כאשר היא מביטה על ההיסטוריה של מחסום ווטש—ועל עבודתו הנוכחית של הארגון—היא רואה קבוצה של נשים אשר לא רוצות להיות חלק מתרבות צבאית. “רובינו היינו בצבא, וחלק מן הנשים היו קצינות,” היא אומרת. “אנו רוצים לגשת אל הקונפליקט מנקודת מבט נשית, זה אומר, לעשות משהו בנידון בגלל שאנו נשים.”
ברג והאחרות מחויבות לערכים ואם מישהו רוצה לתרום לבניית התנחלויות, הוא איננו יכול להצטרף. “אין כסף מעורב; אנו עושות זאת בגלל סולם הערכים שלנו,” היא אומרת. “אנו עושות זאת, בגלל שאנו נשים ישראליות אשר רוצות להפוך את החיים לטובים יותר הן עבור פלסטינים והן עבור ישראלים.”
ברג עזרה לאמן מלווים אקומניים אשר השתתפו בתוכנית הליווי האקומנית בפלסטין וישראל, תוכנית המנוהלת על ידי מועצת הכנסיות העולמית. “כאשר אני מדברת עם מלווים אקומניים, אני מסבירה להם כיצד פועלת המערכת ומה הם עומדים לראות,” היא אומרת. “אני מאמינה שהמשימה שלנו היא להפעיל לחץ דיפלומטי.”
היא רואה את המלווים האקומניים העוזרים לילדים הרוצים להגיע בבטחה אל בית הספר שלהם. “הלחץ החיצוני המגיע מן המלווים האקומניים הוא כל כך חשוב,” היא אומרת. “כמובן, אנו פועלים בתוך מערכת שהיא איננה הגיונית.”
ברג מאמניה שעל כולנו להעלות מודעות בנוגע לכלים בהם ישראל משתמשת על מנת לשלוט בחיי האנשים. “אנו מתמודדים עם מציאות קשה, היכן שהצבא יודע את כל מה שיש לדעת עליך,” היא אומרת. “אפילו אם אתה מקבל רישיון, יכול להיות שבמעבר הגבול יסרבו לתת לך לעבור מסיבות שאינן ידועות.”
התקנות הן בעברית—והדבר מסובך, היא מוסיפה. “זוהי מערכת שלמה של שליטה ואפילו אני, לאחר כל השנים הללו, לפעמים מרגישה מופתעת,” היא אומרת. “המלווים האקומניים מגיעים לכאן לשלושה חודשים ועם כוונות טובות—הם רוצים לעשות משהו לגבי המצב כאן.”
היא אסירת תודה למלווים האקומניים העוזבים את החיים הטובים אותם הם מנהלים ואשר באים לחיות רחוק מן המשפחות והחברים שלהם כדי שיהיו עדים למצב מסובך. "אני מעריצה את המלווים האקומניים,” היא אומרת. “כאשר הם הולכים עם רועה צאן שאינו מדבר עברית, והם פוגשים במתיישב, הנוכחות שלהם עוזרת להגן על רועי הצאן.”
אבל יותר מכל, ברג רוצה לומר לעולם: סוף לכיבוש והגבילו את פעולות ישראל נגד הפלסטינים.
“אני רוצה שהעולם יכיר את תנאי החיים של הפלסטינים ואת מערכת השליטה אליה הם כפופים,” היא אומרת. “ישנו מספר רב של ישראלים, בתל אביב ובמקומות אחרים, בגילאים בין 30 ל-50 שנים, אשר מתנגדים לכיבוש, אבל הם יותר מדי עסוקים בגידול הילדים שלהם ובתשלום משכנתאות. במחסום ווטש, הגיל הממוצע הוא 70, כך שיש לנו זמן.”
