Image
Palestine-2022-Hillert-20221122_AH2_3897.jpg

Archive photo – 22 November 2022, Jerusalem, Palestine: People go about their day near the Jaffa gate in the Jerusalem old city.

Photo:

לשני אחיה ולאביה יש תעודות זהות ירושלמיות, אבל מכיוון שלה ולאימה אין, המשפחה הייתה צריכה לעבור לפאתי ירושלים על מנת להיות יחד. על סמיה נאסר להיכנס לירושלים – אפילו לא כדי להשתתף בלוויית סבתה.

למטה, סמיה מספרת על הקושי והתקווה שמקיפים את חייה מכיוון שתעודת הזהות נשללה ממנה.

סמיה מציגה את עצמה בשמה – שם שניתן לה על ידי משפחתה. אבל מבחינת המדינה, אין לה שם אמיתי.

"אין לי תעודת זהות," היא אומרת. "זה כאילו אני קיימת – אבל לא קיימת."

היא מתקשה להסביר את מצבה – אך אין זה קשה באותה מידה כמו הקרב המתיש שהיא ומשפחתה נלחמים במשך עשור כדי לסיים את מצבה "חסר המעמד" ולהחזיר לעצמה את "התושבות הירושלמית" שלה. המצב של סמיה מסתבך אף יותר מכיוון שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להעניק לה תעודת זהות של הגדה המערבית.

"מצד אחד אני מנסה לחיות חיים נורמליים, אבל מצד שני משרד הפנים הישראלי אינו מכיר בזכות שלי, מכיוון שאני פלסטינית," היא אומרת. "הזהות האמיתית שלי היא של פלסטינית ירושלמית, אבל מישהו מנסה לכפות עליי את הזהות של אדם ללא מעמד."

סמיה גרה עם משפחתה בשכונה בפאתי ירושלים. "אני משלמת לישראל מסים – גם מסי עירייה – חשבונות מים וחשמל, אבל הם לא נותנים לי תעודת זהות," היא אומרת. "אני משלמת מסים, אבל אין לי זכות לחזור."

היא גרה שם שמונה שנים. "המשפחה הייתה צריכה לעבור איתי מירושלים – אבא שלי, אימא שלי והאחים," היא אומרת. "איבדתי את זכותי לחיות חיים נורמליים – לקבל רישיון נהיגה, ביטוח רפואי, או סתם לנוע בחופשיות ממקום למקום."

ההזדמנויות שהיא החמיצה נערמו במשך השנים. "מעולם לא נסעתי לחוץ לארץ," היא אומרת. "איך אוכל לנסוע בלי ניירות?"

אבל היא חולמת לנסוע. "אילו הייתה לי הזדמנות לנסוע, הייתי רוצה לבקר בארץ שבה מכבדים זכויות אדם," היא אומרת. "כל כך הייתי רוצה לראות מקומות חדשים, ללמוד על תרבויות בעולם ולטעום סוגים חדשים של אוכל."

היא מאמינה שיש לה זכות לבחור לאן היא יכולה ללכת – זכות שרוב האנשים מתייחסים אליה כמובן מאליו.

"כן, אני חולמת לנסוע – לבקר בים ולהיחשף לדברים יפהפיים שאוכל לעשות," היא אומרת. "אני אוהבת את חוף הים, ואני רוצה לשבת שם ולטעום אוכל טעים."

אבל בלי תעודת זהות, מסוכן מדי בשבילה ללכת לחוף הים. היא לא מרגישה בטוחה.

"אני רוצה לעשות רישיון נהיגה, חשבון בנק וכרטיס אשראי, כדי שאוכל לקנות פריטים באינטרנט, שאנשים אחרים ברחבי העולם יכולים לקנות," היא אומרת. "גם אם אי פעם אשקול את האפשרות להתחתן, איני בטוחה איך אוכל לטפל במצב שלי מבחינה חוקית, מכיוון שאין לי תעודת זהות."

על רקע שלילת חלומותיה של צעירה זו, היא סומכת על מה שהיא מתארת כ"תמיכה אדירה" ממשפחתה. "הם כל חיי," היא אומרת. "הם שכרו עורך דין עבורי, והם מעודדים אותי."

בכל פעם שאחד מבני משפחתה נוסע, הם מביאים לה מתנות – מזכרות מארצות שהיא חולמת לבקר בעצמה.

ועדיין, היא מתכוננת לעתיד עם תקווה לחיים טובים יותר. "למדתי משפטים באוניברסיטה וכעת אני משלימה את התואר השני שלי בחוק בינלאומי ודיפלומטיה," היא מסבירה. "לאוניברסיטה היה קשה מאוד לקבל אותי, אבל הייתי צריכה ללכת לשם ולהסביר שזהו מצב הומניטרי."

התקווה שלה לעתיד נשענת על יכולתה להתנגד לעוול זה. "אני יודעת שיש לי זכות לתעודת זהות," היא אומרת. "משרד הפנים הישראלי שולל ממני את הזכות לגור בירושלים."

היא ממשיכה להתקדם. היא ממשיכה להילחם.

"אני מבקשת שכנסיות ברחבי העולם יתפללו בעדי, כדי שאוכל לחיות בחופשיות," היא אומרת. "אני רוצה שמשרד הפנים הישראלי יכיר בקיומי כאדם."

בעיקר, היא רוצה להתקיים בעיני כולם. "אני רוצה שייעשו מאמצים שהאנושיות שלי תוכר," היא אומרת.

פלסטינים שנולדים במזרח ירושלים אינם נרשמים אוטומטית על ידי משרד הפנים הישראלי. הסטטוס מסורב אם אחד ההורים מחזיק בתעודת זהות של הגדה המערבית, והמשפחה חייבת לעבור קרב משפטי מסובך ויקר כדי לרשום את הילד. המקרה של סמיה מתאר את המאמץ של משפחה פלסטינית לחיות יחד חיים נורמליים בירושלים, למרות הסיכויים כנגדם.

ישראל מחזיקה בסמכות לאשר בקשות לאיחוד משפחות, ובשנת 2000 הפסיקה לטפל בבקשות שכאלה (אלא רק במסגרת שתי "מחוות" דיפלומטיות, אחת בשנת 2007 ואחת בשני באוגוסט 2021). ללא תקווה לאיחוד משפחות רשמי, אלפים חיים בגדה המערבית ללא כל סטטוס משפטי.

*סמיה הוא שם בדוי שניתן כדי להגן על זהות האישה הצעירה שהסכימה לשתף את סיפורה.