Feature story
סיפורן הוא סיפור של חוסן, התנגדות ושברון לב, המאופיין בעקירה כפויה, איומים יומיומיים וסירוב איתן להיעלם.
"הם רוצים את האדמה בלי האנשים"
בלב חאן אל אחמר, מנהיג הקהילה אבו חמיס מקבל את פני המבקרים לא במרירות, אלא בבהירות ובדחיפות, וכמובן, עם קפה בדואי. "אם נעזוב", הוא אומר, ומצביע על הגבעות המקיפות את ביתו, "תיבנה כאן התנחלות ביום שלמחרת".
חששותיו אינם ספקולטיביים. רק לפני ימים ספורים, קהילת אל-חתרורה, המורכבת מ-25 משפחות בדואיות במקור מחאן אל אחמר, נעקרה בכוח על ידי כוחות הביטחון הישראליים. הן נדחקו לגדה המערבית, והותירו מאחור את האדמה שאבותיהן רעו ועיבדו במשך מאות שנים.
"האנשים בכו", אמר אבו חמיס. "לא רק על בתיהם, אלא על כבודם. אנחנו לא קבצנים. אנחנו יורשי אדמה זאת".
חיים תחת מצור
המאבק אינו רק על אדמה – הוא על הישרדות. עם ההתרחבות הקרבה של גוש ההתנחלויות מעלה אדומים, חאן אל אחמר עלולה בקרוב להיות מוקפת בחומות ובכבישים שהופכים את הקהילה למובלעת סגורה.
"מה אם אישה צריכה ללדת?" שאלנו. אבו חמיס ענה ברוגע אך ברצינות, "נעלה אותה על חמור וניקח אותה לבית החולים. אבל אין ערובה שישראל תיתן לה ולילד שייוולד לחזור".
כל יום הוא אתגר לוגיסטי ורגשי. בית הספר היחיד באזור, מתקן צנוע אך חיוני, משרת 26 קהילות בדואיות. כל המורים מגיעים מיריחו. אם החומה תושלם, הגישה לחינוך תנותק. ועדיין, בכל בוקר, ילדים הולכים לבית הספר תחת עיניהם הפקוחות של מתנחלים, וסובלים מהטרדות כדבר שבשגרה.
"הודות לנוכחות הבינלאומית – במיוחד המלווים האקומניים שנהגו לבוא פעמיים בשבוע – הרגשנו הגנה מסוימת. אבל אנחנו צריכים יותר מביקורים", אמר אבו חמיס. "אנחנו זקוקים לתמיכה: סלי מזון, שכר לימוד, תרופות. כך אנחנו נשארים איתנים".
תוכנית הליווי האקומנית של מועצת הכנסיות העולמית (WCC) בפלסטין ובישראל פעלה באזור לפני שהיה צורך לפנות את המלווים ביוני.
ג'בל אל באבא: שיקום מההריסות
לא רחוק מחאן אל אחמר, בג'בל אל באבא, אבו באזל עומד בין הריסות הבתים שנהרסו, ומספר לא על האבדות, אלא על השיקום. קהילתו התמודדה עם הריסה שוב ושוב. בכל פעם, הם קמים ובונים מחדש.
כעת, כביש עוקף עליו הוכרז לאחרונה – ששמו האירוני הוא "כביש קו החיים" – מאיים לבודד את הקהילה לחלוטין, ולנתק אותה משירותים חיוניים ותנועה. "אין אוכל, אין מים, אין רופאים, אין בית ספר", אמר אבו באזל. "הם קוראים לזה קו חיים, אבל זה כביש שנועד לבודד אותנו".
ובכל זאת, הוא נשאר אופטימי. הוא הראה לנו תמונות רבות של קבוצות שונות של תוכנית הליווי האקומנית בפלסטין ובישראל שביקרו בקהילה במהלך השנים. בחיוך הוא אמר, "הם לא רק הציעו הגנה – הם נתנו לנו תקווה". כל מלווה, הוא הסביר, הביא משהו ייחודי: כישורים, סולידריות והביטחון שהקהילה לא לבד.
"אני עדיין מאמין שאנחנו יכולים לעצור את זה", הוא אמר. "אם יהיה מספיק לחץ בינלאומי, ישראל תיאלץ לנטוש את התוכניות הללו. אבל אנחנו צריכים שהעולם יראה אותנו, לא כנתונים סטטיסטיים, אלא כאנשים".
העולם אשר שכח
שתי הקהילות חולקות אמת כואבת: הן מרגישות נטושות.
"העולם הפנה עורף", אמר אבו חמיס. "אנחנו לא רוצים אהדה – אנחנו רוצים פעולה. הגנה. לחץ. נוכחות".
הבדואים של מזרח ירושלים לא רק נאחזים באוהלים ובבתי פח – הם נאחזים בזהות, בזיכרון ובצדק. נוכחותם על אדמה זו היא צורה של התנגדות, עדות חיה להיסטוריה שמסרבת להימחק.
כשהשמש שוקעת מעל גבעות חאן אל אחמר וג'בל אל באבא, דבר אחד מתברר: קהילות אלה לא רק שורדות, הן מתנגדות. אל מול דחפורים ובירוקרטיה, הן נאחזות באדמתן, בכבודן ובאמונתן הבלתי מעורערת שהן שייכות.
כי, כפי שאמר אבו חמיס, "נולדנו כאן. נמות כאן. אבל לא נעזוב".
